<h1>ספר החינוך מצוה נ"ח</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חבירו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר [שמות כ"ב] על כל דבר פשע... אשר יאמר כי הוא זה, ובא הפירוש על לשון זה של כי הוא זה, שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה, אבל אם יאמר לא היו דברים מעולם או החזרתי הכל במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא [ב"ק ק"ו ע"ב] דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתב, כלומר על טענת מלוה שהיא טענת אונס או גניבה אפילו אם לא היו דברים מעולם, אבל על טענת שומרים שהיא טענת אונס או גניבה אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס חייב לישבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מודה מקצת שנשבע מדאוריתא, פירוש מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, דפחות מכאן אינו נשבע דאוריתא אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין, אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין והודה באחת וכפר באחת נשבע. וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמדה או מניין או משקל. ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחויב שבועה דאוריתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל, ודין חשוד על השבועה, והיפוכי השבועה, ובאי זה עבירה נעשה חשוד, ואיזו תשובה יוציאנו מן החשד, ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחייב להחזיר הממון, ומחויב שבועה שאינו יכול לישבע מה דינו, ודיני מגו, ודיני בריא ושמא, ודיני גלגול שבועה בין בריא על בריא או על שמא, ואפילו שמא על שמא, בכל עניין שבועה מגלגלין, ובכל שבועה יש גילגול בין דאוריתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני הטענות שאנו דנין הנתבע כמשיב אבידה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופירות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לענין שבועה. והאומר לחבירו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו, ודין הבא ליפרע שלא בפני המלוה, ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה עם זה במניין מעות המלוה, ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר, ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כולו, ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקיימו המלוה, ודין שטר שלוה בו ופרעו, ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחייב לו ובא לחזור בו, ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש, ודין שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר, ודין אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה, ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפורש, ודין טריפת שבח ופירות בין בנגזל בין בבעל חוב, ודין מי שאבד שטרו או נמחק, ודין מי נותן שכר כתיבת השטר, ודין שומא דהדרא לעולם אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה, ודין הדברים שאין שבועה בהם אלא חרם סתם, ושאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהם עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו, והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות, ודין חנווני על פקנסו, ומעמד שלשתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה העניין, ודיני מורשה עם מי שהורשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דין וזכה ואפיק לנפשך, ודין האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני מי שהוחזק כפרן, ודין מי שאומר לו בית דין צא תן לו, ואמר פרעתי, או חייב אתה ליתן לו, ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו, ודין המאמין המלוה בשטר בשני עדים אם יועילו לו עידי פרעון, ודין באי זה עניין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר, ודין המוציא מחבירו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני חזקות, ודיני גביות באי זה עניין יורדין לנכסיו, ודיני ערבות, ודיני מחאות, ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני מצרנות, ויתר רובי פרטיה מבוארים בקמא, ועיקר בפרק ג' ממנו [ל"ה ע"ב], ובמציעא, ועיקר בפרק ראשון [ב' ע"ב], ושמיני דבתרא [קכ"ח ע"ב], ובשבועות פרק ה' וו' וז' [ל"ח ע"ב], ובהרבה מקומות בתלמוד בפיזור קצת מן הדינין. ונוהגת מצוה זו שאנו חייבין לדון בזכרים אבל לא בנקבות שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתורת דינין לתשלומין ולכל דבר, אלא שיש חילוק קצת בטענות הנשואות בעניינים ידועים, כמו שמפורש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כח בידו ביטל עשה, וענשו גדול מאד, שגורם חרבן לארץ, שאין הארץ מתיישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה על שלשה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצוות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.
